מכתב ליו"ר התאחדות הסטודנטים איתי שונשיין

איתי היקר
קראתי את גילוי הדעת שפרסמת על המאבק ועל ההסכם שהושג, אשר סיים את שביתת הסטודנטים, והחלטתי לכתוב לך מכתב. בניגוד לרוב ציבור הקוראים, אני מכיר אותך. אתה אולי לא מכיר אותי, אבל אני ראיתי אותך מקרוב מספר פעמים בחודש האחרון. עמדתי לידך בשעה שחמישה שוטרי יס"מ התנפלו עליך כאשר חסמנו את רחוב אבן-גבירול בת"א. בהפגנה אחרת נתת לי בקבוק מים ואני אמרתי לך: "איתי, רק לא להישבר עכשיו". בשבוע האחרון תדירות הפגישות שלנו עלתה- אני הייתי אחד מאותה קבוצה של סטודנטים ש "טרפדו" את ישיבות ההתאחדות האחרונות בהן ניסית להעביר את ההסכם עליו חתמת בשמנו עם נציגי ראש-הממשלה לפני כשלושה ימים. מחוץ למכללת "דרבי", עוד אחת מאותן מכללות פרטיות, שדווקא בהן בחרת כדי לערוך את ישיבות ההתאחדות, עמדתי מולך וביקשתי ממך לאפשר דיון פתוח בהסכם הכל-כך שנוי במחלוקת. הסתכלתי לך בעיניים ופתאום ראיתי שאתה בכלל לא רואה אותי. אז

הבנתי שאולי אני לא כל-כך מכיר אותך.

תראה איתי, תמיד ידעתי שאתה לא איזה מתקן חברתי נאור, שנפל עלינו מהשמיים לשקם באבחה את החברה הישראלית המתפוררת. לא יצאת לשביתה הזו בשמחה ובששון. כמו שכתבת בעצמך, אפשר היה לצאת למחאה חריפה נגד ועדת שוחט עוד בראשית שנת הלימודים, אז היא נולדה, ולא חודש לפני שהיא מגישה את מסקנותיה. אפילו כאשר היה ברור לכל, בראשית סמסטר ב', שהממשלה מתכוונת לאמץ את מסקנות הועדה בלי להניד עפעף לעבר הסטודנטים והמרצים, דחית את המאבק תמורת איזו הבטחה מעורפלת שהתבררה עד מהרה כעורבא פרח. יצאת למאבק הזה רק כשבאמת לא היתה לך ברירה, כאשר הלחץ מצד הסטודנטים ויושבי הראש של האגודות הפך לכבד מנשוא, ומהרגע שיצאת אליו רצית שהוא יסתיים בפשרה. אתה לא מהפכן, ולא באת לשנות את העולם.

אלא מה, שפתאום השביתה הזו תפסה כיוון אחר לגמרי. אחרי מספר ימים של חוסר בהירות, החלו להישמע בהפגנות יותר ויותר סיסמאות הקוראות לצדק חברתי, ופחות קריאות על שכר הלימוד ועל התפטרותו של אולמרט. "חינוך חינם לכולם" ו- "אין השכלה אין מדינה" החליפו את "שוחטים אותנו" ו- "אולמרט תתפטר". קבוצות שונות הדוגלות בצדק חברתי ואפילו, רחמנא לצלן, בסוציאליזם, אשר התקיימו עד לא מזמן כמעט בתנאי מחתרת בחברתנו ההולכת ומופרטת, זקפו ראשן ויצאו לאור השמש. בפעם הראשונה מאז מצעדי האחד במאי של שנות השבעים נשמעו סיסמאות כגון "התשובה להפרטה- מהפכה!" ברחובות הראשיים של תל-אביב,ירושלים וחיפה. ההפגנות החלו להתמלא, לצד דגלי ישראל ודגלי אגודות הסטודנטים השונות, גם בדגלים אדומים. אלפי צעירים שדיברו עד עתה על סוציאל-דמוקרטיה ועל שוויון ואחווה בינם לבין עצמם בלבד, במקרה הטוב, קיבלו פתאום את הלגיטימציה לצעוק בקול רם את מה שהם שתקו במשך שנים. כולנו ידענו שמהפכה אדומה לא תצא מזה, אבל אולי מהפכת סטודנטים קטנה כן. כפי שכתבת במכתבך, השטח הוכיח עצמו כחזק יותר מההנהגה, וגם כאשר אגודות סטודנטים שונות ניסו לשבור את השביתה ולהחזיר את המוסדות שלהן ללימודים, בלחץ איומי ההנהלה, הראו להם הסטודנטים שהם כן מאמינים במאבק, וכפו על יושבי הראש לקיים דיונים בפורום נרחב לפני ששוברים שביתה. התוצאה היתה שהשביתה החזיקה מעמד כנגד כל נסיונות ההפרד ומשול של אנשי ראש-הממשלה, התמשכה ואף התחזקה.

אתה התבוננת בכל זה בחרדה. פתאום הבנת שיצרת מפלצת. רצית עדר של סטודנטים שיעשה כמה הפגנות קטנות ומסודרות, שבעזרתן תוכל להפעיל על הממשלה לחץ פיזי מתון, כדי להגיע איתה להסכם פשרה שמחד לא יראה ככניעה מוחלטת להמלצות שוחט, ומאידך לא יזעזע יותר מדי את אמות הסיפים של תפקידך הפוליטי הבא. והנה קיבלת את הכיכר האדומה. יכולת להשתמש באותם ראשי אגודות שאיימו להחזיר את מוסדותיהם ללמוד כדי להפסיק את השביתה בתואנה שהיא "נשברת", אולם העדפת לשמור על שלמות ההתאחדות ועל מעמדך כיו"ר. כך המשיכה השביתה מעבר ליומה השלושים, והסכם אין. היה ברור לך שהעסק צריך כבר להיסגר, ובטח קיבלת כמה איתותים מגבוה שעשית כבר מספיק בלגן ואתה נקרא לסדר. אני לא יודע בדיוק מה קרה שם, אני רק יודע שבסופו של דבר הגעת עם ההסכם שעבר בישיבת התאחדות ביום שני בערב.

מן הסתם ידעת שההסכם הזה לא יעבור חלק. שלאחר שכל הכוחות החברתיים יצאו לשטח, הם לא יהיו מוכנים לחזור הביתה עבור איזו הבטחה אמורפית על "הסכמות מומלצות". אבל אני לא בטוח שצפית את מה שקרה במכללת נתניה במוצאי-שבת שעבר, כאשר כמה מאות סטודנטים הגיעו לישיבה. הבנת שלא תצליח לקיים את הישיבה ולהעביר את ההסכם בלי לדבר איתנו, וכינסת את כולנו באמפיתאטרון. הסתכלתי עליך מדבר, עונה לשאלות הסטודנטים, והבנתי שוב מדוע המילה "פוליטיקאי" הפכה לכינוי גנאי. היו שם אנשים שנתנו חודש מחייהם עבור המאבק. הגרעין הקשה, כמו שאומרים. אלה שנשכבו על הכביש בכיכר ציון, שפרצו את שרשרות השוטרים, שהקימו את אוהלי המחאה בבאר-שבע ובירושלים, שהגיעו לכל הפגנה וכינוס, אלו שהמאבק הזה נכנס לנשמתם והוא אינו רק אפיזודה חולפת בשבילם. הם שאלו אותך שאלות נוקבות וקשות, מהלב, ואתה ענית להם תשובות לאקוניות שחוזרות על עצמן. נמנעת מלתת כל תשובה קונקרטית, כגון האם אתה בעד או נגד ההסכם. באותו רגע לא הבנתי להיכן נעלם אותו איתי אשר הלהיט אותנו בהפגנות, שהעיז להתעמת עם שוטרים, שהתרוצץ בחולצה אדומה- מולנו ישב פוליטיקאי משופשף ששקל כל מילה. הבנתי באותו רגע שאתה רוצה להעביר את ההסכם הזה בכל מחיר. ואמנם מאוחר יותר, כאשר הסתמן סיכוי לרוב נגד ההסכם בישיבה, דחית את ההצבעה בטוענה שהישיבה "פוצצה". היא לא פוצצה, אתה פוצצת אותה כדי להרויח עוד יום שבו תוכל להביא את ההסכם למקצה שיפורים ולהעביר אותו.

אולי אני מצפה ממך ליותר מדי. מעטים המנהיגים בהיסטוריה שהעזו ללכת עד הסוף. רובם באמת היו סוג של עסקנים שהגיעו עד לנקודה שבה הרגישו שזה כבר לא משתלם להם. אבל לקרוא על זה בספר היסטוריה זה דבר אחד, ולראות את זה קורה זה משהו אחר לגמרי. לראות איך מאמץ כזה מסתיים בהסכם שאין שום ערובה לקיומו, שמעביר את הדיונים לחדרי חדרים ושלמעשה מכין את הקרקע או לפשרה מחפירה או למאבק חדש, זו היתה נפילה כואבת לקרקע האינטרסים והתככים.
אני מצר על כך שלא הצלחת להבין שהפעם זה שונה. שהמאבק הזה הוא לא רק עוד שלב בקריירה הפוליטית שלך. זה המאבק החברתי המשמעותי הראשון במדינה הזו זה שנים. יכולת להוביל אותנו להישגים גדולים. אנחנו יודעים מההיסטוריה שכשאזרחים מעמידים חזית רחבה מול הממשלה לאורך זמן היא בסוף נשברת. במקום להמשיך עוד קצת ולהגיע להסכם משמעותי בחרת לעצור עכשיו. אולי זה מה שאתה יכול, וזה בסדר. אם כך, היית צריך לפנות את מקומך למישהו שיש לו את האומץ להוביל את המאבק זה להישגים משמעותיים יותר.

זהו איתי, כך או כך זה נגמר. בהתחלה היתה לי תחושה של אכזבה, שעכשיו הפכה להחמצה. חבל לי בעיקר על כך שגם אם תקרא את המכתב הזה הוא לא ייגע כנראה בלבך, בדיוק כמו הסטודנטים שעמדו מולך לפני הישיבה, וביקשו ממך לדחות את ההצבעה כדי להביא את ההסכם לאישור בקמפוסים. בעיקר חבל לי איתי, פשוט חבל, שבמקום להראות שאפשר גם אחרת הוכחת שאתה לא יכול להתעלות מעל השיקולים העסקניים המכתיבים את הכללים בביצה הפוליטית הישראלית.

אבי גרוסמן

המכללה האקדמית לחינוך אורנים